האור של יובל

מי מאיתנו לא חווה ימים טובים יותר וטובים פחות? מי מאיתנו לא מתמודד עם הקשיים שהחיים מזמנים לנו? אך הדרך להתמודד עם אותם קשיים היא בחירה. בחירה שכל אחד מאיתנו עושה.
ליובל היתה היכולת “לראות”, להבחין בין הטוב לרע, ולבחור באור, להתמקד במה שטוב, לנצל עד תום כל הזדמנות לשמוח, לרקוד, לאהוב, גם כשלא “הכל בסדר”, ולראות את הטוב בכל אדם, לעולם לא לנטור טינה.
שמחת החיים הבלתי נגמרת של יובל, הצחוק המתגלגל שסחף את הסובבים אותה, היכולת לעבור מאפס למאה בבת אחת, להיות הראשונה שמניחה את הצרות בצד, מקלילה ומרימה את האווירה סביבה, גרמו לה להיות אור אחד גדול, שמפיץ טוב לעולם.
בשבת השחורה יצאה יובל “לחגוג את החיים”, כהרגלה, אך הפעם לא תשוב עוד.
משהגיעה הבשורה הקשה מכל, היה ברור למשפחתה וחבריה של יובל, שעל אף הכאב והשבר העצומים, עליהם להמשיך את דרכה של יובל – לבחור בחיים ולהמשיך להפיץ את האור שלה. זוהי כעת משימתם החשובה מכל, ובשמה של יובל הבטיחו לדאוג שבמלחמת האור והחושך, ינצח האור – כך באה לעולם העמותה להנצחתה של יובל – “ויהי אור”.

“לראות את האור”

בשפה העברית, א.ו.ר. הוא שורש המילה “רואה”.
בין אם זו ראייה חיצונית או פנימית, כשאדם ער למתרחש סביבו או אצלו פנימה, הוא רואה, ורק אז נגלה אליו האור, התובנה.
אמר רבי עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך”. הנטייה הטבעית היא שימת הדגש על שתי המילים הראשונות, “ואהבת לרעך”, שהן חשובות מאין כמוהן, אך אם מתעמקים מעט במשמעותו החזקה של המשפט כולו, המילה “כמוך” בעצם מדגישה את הצורך בראייה הפנימית, “לראות את האור” כתנאי לאהבת האחר – לא ניתן לאהוב את האחר, לגלות חמלה, הבנה וקבלה, ללא היכולת לאהוב את עצמינו.
אירועי השבת השחורה התנפצו בפניה של החברה הישראלית כשהיא קרועה ומפולגת, מוסתת ומובלת לאלימות, שנאת חינם ולחושך. חברה שמורכבת מאנשים טובים, שבתוך החושך הגדול הזה שכחו לראות את האור, לגלות ולאהוב את עצמם וגם את האחר.
בשבעה באוקטובר כולנו קיבלנו הוכחה לכך ש’כוחנו באחדותנו’ זו לא סתם סיסמה, אלא מציאות חיינו שצריכה להיות נר לרגלנו, כי כשאנחנו לא מאוחדים – החושך מתגבר על האור.
ב-7 לדצמבר, בדיוק חודשיים מאז אותה שבת השחורה, ציינו את חג החנוכה, שעל אף היותו סמל ותזכורת לניצחונם של המכבים על היוונים ולנס פח שמן קטן שהספיק לשמונה ימים, המוטיב המרכזי והחוזר בחג החנוכה הוא דווקא האור, וגירוש החושך על ידי האור. לא בכדי הוענקו לחג גם השם “חג האור” ולא “חג השמן” או “חג שמונת הימים”. גם שירי החג עוסקים באותו רעיון מרכזי של גירוש החושך על ידי האור (“באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש…”), ובמסר הבלתי מתפשר לאחדות, שבכוחה לגרש את החושך (“כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור. סורה, מפני האור…”).

“ממציא” האור

בסוף המאה ה-19 המציא איש העסקים האמריקאי תומס אלווה אדיסון את הנורה החשמלית הראשונה, שבחלוף הימים החליפה את אור העששית החלוש, ששימשה את אוכלוסיית העולם כולו עד אז. את האור הזה כולנו מכירים ומעריכים בחיי היום יום שלנו.
כבודו של אדיסון במקומו מונח, אבל את האור האמיתי “המציא” לא אחר מבורא עולם.
המילה “אור” מופיעה פעמים רבות בתנ”ך בהקשר של ידע, חוכמה ותובנה.
עפ”י התלמוד זהו האור שנגלה אלינו באמצעות 36 נרות שאנו מדליקים במהלך חג החנוכה, ולכן הם נחשבים לתשמישי מצווה, אשר אסור להפיק מהם תועלת שאינה חלק מהמצווה, כמו שימוש באורם (“אלא לראותם בלבד”), מה שיחשב ל”שימוש חול”. משום כך בכל יום מימי החג מדליקים נר נוסף, השַמָש, כדי שאורו “יתערבב” עם אורם של נרות המצווה, ולא ייווצר מצב בו החדר מואר רק בנרות החג. עד להמצאתה של הנורה החשמלית, השַמָש היה חיוני לשם שמירת המצווה, אך מאז שהאור המופק מהנורה החשמלית ממלא את מקומו של השַמָש, יש בו צורך רק במקרה בו נרות החג הם מקור האור היחיד בחדר.
תפקידו של השַמָש מחזקת ומחדדת את ייחודו של אור הנרות, שאף נורה חשמלית לא יכולה להחליפו.
כדי להבין מהו אותו אור, ולמה הוא נגלה אלינו רק דרך נרות חנוכה, עלינו לחזור ליומו הרביעי של סיפור בריאת העולם (ספר בראשית).
סיפור הבריאה מתחיל בתיאור המצב בארץ (בעולם) – לפני שאלוהים החליט לברוא את העולם שרר בו אי סדר, כאוס, אבל גם חושך ומים
בראשית א’, פסוק א’: “בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ”.
בראשית א’, פסוק ב’: “וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם”

היום הראשון – בריאת האור ובידולו מהחושך

לאחר תיאור המצב הקיים, אלוהים מתחיל את הבריאה, והדבר הראשון שהוא מחליט לברוא, לפני הכל, הוא את האור, ובאמצעות מילים בלבד – אלוהים אומר, והדבר מתקיים:
בראשית א’, פסוק ג’: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר- וַיְהִי-אוֹר”.
רק לאחר שברא את האור, מעריך אלוהים את שעשה, ואז נוקט בפעולה מעניינת
בראשית א’, פסוקים ד’-ה’: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב- וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁך. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.”
בפסוקים אלו אלוהים מבדיל בין החושך לבין האור, כלומר יוצר בינם הבחנה.
העובדה שאלוהים, שהוא הכל יכול, בחר שלא להעלים את החושך לחלוטין, מלמדת על הקשר הבלתי נפרד ביניהם – לא ניתן להבדיל בין חושך לאור, אם לא נכיר את שניהם. כמו כל דבר בחיים – כיצד נוכל להעריך את הטוב בחיינו אם לא נטעם גם מהרע? כיצד נוכל לחוות ולחוש אושר מבלי לדעת רגעי עצבות וצער?.
מכאן אנו גם למדים שלא ניתן להעלים את החושך לחלוטין, אך מתוכו ניתן לברוא את האור, ולראות גם את הטוב.

היום השני – בריאת הרקיע

ביום השני לבריאה, בורא אלוהים את הרקיע, ומבדיל בינו לבי המים (שכזכור היו קיימים עוד לפני הבריאה)
בראשית א’, פסוק ו’-ח’: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי”.


היום השלישי – בריאת השמיים והארץ

בתחילתו של היום השלישי לבריאה, מסיים אלוהים את המלאכה שהתחיל ביום השני ביצירת יבשה ומקווי מים, ומעניק להם שמות – ליבשה קרא “ארץ” ולמקווי המים קרא “ימים”, ורואה כי טוב (פעם ראשונה).
בראשית א’, פסוק ט’-י’: ” וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן.  י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב”.
לאחר מכן ניגש למלאכת בריאת הצומח, ורואה כי טוב (פעם שנייה).
בראשית א’, פסוקים י”א-י”ג: ” וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.

היום הרביעי -בריאת מאורות השמיים

רק ביום הרביעי לבריאה, בורא האלוהים את מאורות השמיים, השמש, הירח והכוכבים, כדי להבדיל בין היום והלילה, ולשמש ככלי להבחנה בימים, שנים, מועדים, ו”להאיר על הארץ” (ביטוי המופיע פעמיים באותו יום)
בראשית א’, פסוקים י”ד-י”ט: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.  טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים:  אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.  יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ.  יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.”

מהו אותו “האור” שנברא ביום הראשון לבריאה, ומה מבדיל ומייחד אותו מהאור המופק ע”י מאורות השמיים (שמש, ירח וכוכבים)?

עפ”י התלמוד, האור שנברא ביום הראשון, היה אור ראשוני שהופק והוקרן מרוח האלוהים, באמצעותו האיר וברא את העולם, אשר נגלה לעיניהם של יצורי הבריאה בגן העדן למשך 36 שעות, מיום שישי בצהריים ועד לצאת השבת, כך יכלו לראות את העולם שברא מקצה לקצה, ואת החוכמה הפנימית של התכלית ושל האמת – התגברות האור על החושך.
מהרגע בו הפרו אדם וחווה את צו האלוהים ואכלו מפרי עץ הדעת, הוסתר האור האלוהי מיצורי הבריאה. רוצה לומר כי כל עוד האדם חי בגן העדן, עולם שכולו טוב, לא היה לאדם הצורך להבחין בין טוב לרע, אולם מרגע הפרת הצו האלוהי, המין האנושי נמצא באופן תמידי במאבק בין טוב לרע, בין חושך לאור.
עפ”י האמונה, האור הראשוני, האלוהי, שנלקח מיצורי הבריאה, הוא אותו האור הנגלה אלינו באמצעות 36 נרות חנוכה. אור שמזכיר לנו, ולכל עובר אורח החולף על פני החלון עליו הונחה החנוכייה, את תכלית הבריאה, ומחבר אותנו לאמת פנימית ולחוכמה אלוהית, דרכה ניתן להבחין בין הטוב לרע ובכך להתגבר על החושך.
מדבריו של רבי עקיבא (“ואהבת לרעך כמוך”) ניתן להסיק שהדרך העיקרית להתחבר לאותו האור ולהפיץ אותו, היא לאהוב את האחר כפי שאנחנו אוהבים את עצמינו, מסקנה שמתחזקת בדבריו של הרב קוק: “צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנרו של חברו ואין איש שאין לו נר. צריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאירו לעולם כולו”.

אז איך פרשת בריאת העולם מלמדת אותנו לברוא מציאות חדשה, בתוך כל הכאוס הזה?

• קבלת החלטה –

העולם נברא רק אחרי שאלוהים החליט לברוא את האור בתוך החושך והכאוס ששררו.
הרצון וקבלת ההחלטה לשנות הם שיגרמו לנו לראות אחרת את המצב הקיים ולהפיק ממנו את המיטב.

• להבין ששינוי לא קורה ביום אחד, שינוי הוא תוצאה של תהליך!אלוהים היה יכול לברוא את העולם ביום אחד. הוא הרי כל יכול, אבל עדיין בחר לעשות זאת בשישה ימים ואת היום השביעי הקדיש למנוחה.
  גם את היום השני הוא יכול היה לסיים ביום אחד, אבל עצר והמשיך ביום השלישי. זהו תהליך.
  יש לנו נטייה כבני אדם לרצות שדברים יקרו כאן ועכשיו, אולם, כשבוראים מציאות חדשה ועושים שינוי הדברים לוקחים זמן, עלינו לגלות סבלנות. יהיו ימים שהדברים ילכו כמתוכנן, ויהיו ימים שלא, וזה בסדר, וחשוב לזכור שאחרי הכל מחר הוא יום חדש, שנותן לנו הזדמנות לנסות שוב, ואולי הפעם- זו תהיה הפעם שנצליח.
  כמו שמפליא לתאר אברם טל בשיר “הזמן עושה את שלו” –
  “…הזמן עושה את שלו
  והוא מזור לכל שכואב
  אם לאלוהים לקח שישה ימים
  לברוא את כל מי שיש כאן
  מי אני שאמהר ואנסה לשנות את הכל
  כי הכל קורה ממילא בתחושה כזו
  שכל דבר בא במקומו…”
• סדר ותכנון –

סדר הבריאה גם מלמד אותנו שתהליך קורה שלבים, וקיומו של האחד תלוי בזה שלפניו. בכל יום אלוהים ברא דבר שהיווה בסיס לבריאה ביום למחרת, ובלעדיה אותה בריאה לא הייתה יכולה להתקיים. רק ביום השישי הוא סיים את הבריאה כולה וקיבל את התמונה השלמה שתכנן.
עלינו להבין איזה שינוי אנו רוצות ליצור, ולפרוט את זה לפעולות, וכולנו, כל יצורי הבריאה, תלויים אחד בשני ע”מ להביא את השינוי המבוקש.

• ראיית האחר –
  

המסקנה מהסעיף הקודם, מעלה את התובנה שכל יצורי הבריאה – מאיתני הטבע, לחיות ולבני האדם – כולנו תלויים אחד בשני, וללא בריאה אחת – האחרת לא יכולה להתקיים, משמע שיש לנו אחריות אחד כלפי השני – לטוב ולרע, ואיזה מציאות שאנחנו נחליט לברוא, כל אחד בעולם שלו, בסופו של דבר תשליך על הסביבה שלו – בין אם זו הקרובה או הרחוקה.

• כוחה של מילה –
  

אלוהים החל את בריאת העולם באמצעות מילים בלבד, “ויאמר ה'”, והדברים התרחשו כפי שאמר.
למילים שלנו יש משמעות עצומה והן יכולות לברוא מציאות – לטוב ולרע, ככתוב בספר משלי “מוות וחיים ביד לשון” מה שעם השנים התגלגל לפתגם – “חיים ומוות ביד הלשון”.

אנו, בני משפחתה וחבריה הקרובים של יובל בן יהודה ז”ל, בהקמתה של עמותת “ויהי אור”, שמנו לנו למטרה להנציח את זיכרה של יובל שלנו, להמשיך להפיץ את האור בשמה ובדמותה, ולהזכיר לכולנו מידי יום, שכל אחד מאיתנו הוא אור קטן, וכולנו אור איתן!